האימפריה מכה שנית

אני יודע שאתם יודעים שנהגי המוניות בלונדון הם משהו מיוחד. לא בטוח שאתם יודעים כמה. להלן האימפריה מכה שנית.

כשנחתתי בלונדון עם סטיבן סמנכ״ל הכספים שלי וגיליתי שזו לו הפעם הראשונה בעיר חפרתי לו ממושכות על מידותיהם התרומיות של נהגי המוניות הלונדונים. זה לא לקח הרבה זמן עד שמצאנו את עצמנו בתוך הקרפדה השחורה עם הנהג האנגלי המתורבת ליד ההגה. סטיבן נתן לנהג את הכתובת ואנחנו שקענו בשיחה בתא הנוסעים מאחור.

אחרי יותר מעשרים דקות של נסיעה ברחובות הכרך הלונדוני המונית נעצרה אבל משהו לא הרגיש נכון. סטיבן מצא את שם הרחוב על אחד הבנינים ואמר לנהג שזו לא הכתובת. שם הרחוב שעל הקיר אולי נשמע דומה אבל זה לא זה, שלא לדבר על העובדה שמסעדה לא היתה שם. הנהג הלונדוני המשכיל והמתורבת ענה בנימוס שסטיבן אמר את השם בדיוק כמו שהוא כתוב על הקיר. הצעתי לנהג שיפעיל את המונה מחדש ונשלם על שתי הנסיעות, טעויות קורות... הנהג חזר על הטענה (במבטא אנגלי מושלם) שסטיבן אמר את שם הרחוב בדיוק כמו שהוא כתוב פה על הקיר ולא נראה שהוא הולך לזוז לשום מקום. היינו קצת תקועים. אני נזכרתי כמה אני רעב וסטיבן נזכר שהוא אולי אמריקאי אבל ממוצא איטלקי (גרגוריו) והודיע לנהג שהוא אמר את השם בדיוק אבל בדיוק כמו שצריך להגיד אותו לפי מה שהוא כתוב (אצלו בפתק). בשלב הזה הנהג הלונדוני החביב והמתורבת שלנו לחץ על כפתור נשמע קליק מתכתי חזק והדלתות ננעלו.

המונית התמלאה בשקט דחוס ואפילו סטיבן בלע את הלשון האיטלקיה שלו. הנהג טרק את חלון הפרספקס שבין תא הנהג והנוסעים, הכניס להילוך והתחיל לדהור. בעודי מהרהר מה עושים עכשיו הטלפון שלי צלצל וציפי היתה על הקו מתל אביב. הודעתי לה שכרגע נחטפתי במונית בלונדון ואני קצת עסוק ולא יכל לדבר. ניתקתי וצעקתי לנהג שיעצור ואנחנו רוצים לרדת. פאר התרבות הבריטית שמאחורי ההגה, האיש שבמשך שנתיים שינן בעל פה כל רחוב וסימטה כדי להגיע למעמדו המכובד, לא זיכה אותי אפילו במבט.

צילצלתי למשטרה. הסברתי למוקדנית שנחטפנו במונית שדוהרת כרגע ברחובות לונדון ליעד לא ידוע במהירות שיותר מתאימה לפורמולה אחת מאשר לקרפדה שחורה עירונית. המוקדנית ביקשה שאתן לה כתובת ואם הייתם רואים את הסצנה הבאה במבט מחוץ למונית בטוח הייתם נקרעים מצחוק. שני נוסעים שנדבקים עם הפרצוף פעם לחלון בצד אחד ופעם לחלון בצד השני בהתאם לטלטול של הרכב המשתולל ברחובות המעוקלים מנסים לקרוא שמות של רחובות על בתים חולפים במהירות. הצלחה גדולה לא היתה שם. בשלב הזה המוקדנית ביקשה שאגיד לה לפחות באיזה אזור אנחנו. עניתי שאין לי מושג ירוק שאנחנו כבר חצי שעה בתנועה והדבר היחידי שאני יכל להגיד בביטחון זה שנהר התמזה נמצא כאן איפה שהוא בסביבה וגם זה לא מראיה אלה סתם מידע כללי.

הנהג התחיל לדבר בנייד שלו, לא ברור עם מי ועל מה (לא שמענו), אבל ההגיון שלי אמר שהוא מארגן עוד כמה אנגלים מתורבתים שיעזרו לו כשהוא בכל זאת יעצור ויצטרך להתעמת עם אמריקאי אחד (גדול) ממוצא איטלקי עצבני אש וישראלי אחד רעב. המוקדנית ביקשה שאשים אותה על רמקול ואצמיד למחיצת הפרספקס. היא התחילה לצעוק על הנהג שהמשטרה מחפשת אחריו ושיעצור וישחרר אותנו אם הוא יודע מה טוב לתחת המתורבת שלו. הוא לא התרשם.

אחרי בערך רבע שעה המונית נעצרה באמצע הרחוב בחריקת בלמים נשמע קליק מתכתי והדלתות נפתחו. קפצנו החוצה והמונית זינקה ונעלמה בפראות. סטיבן ואני מצאנו את עצמנו עומדים באמצע הכביש מול המלון שממנו יצאנו כמעט שעה קודם.

נשטפתי געגועים למהגר האפריקאי במנהטן עם האוזניה באוזן שמלהג מעבר לפרספקס בשפה לא ברורה ושמנווט בקלילות בעיר שהוא הגיע אליה רק אתמול בלי שום בעיה כי כל הכבישים ישרים כמו סרגל ולרחובות קוראים במספרים... נכון בלי הכשרה, נכון בלי מטען תרבותי גדול, אבל נוהג כל זמן שהמונה עובד. אמריקה.