המון יפנים

יש המון יפנים. באמת המון. 125 מיליון המון. בכל העולם הייתה מוצא אותם עושים המון דברים בידיים כי… לכל יפני יש שתי ידיים שזה עוד יותר המון ידיים. ביפן בגלל שיש המון יפנים אז אין אף אחד. שם המשחק הוא יעילות.

לך ברחוב בטוקיו וכמות האנשים על המדרכות בלתי נתפסת. אם אתה נעשה רעב בתוך ההמון אתה לא תתפוס שולחן על המדרכה סטייל דיזנגוף. עצם הרעיון מצחיק. שוב דבר על המדרכה לא היה עומד בפני זרימת ההמון הדחוס. אבל… תרים את העיניים, תסתכל על השילוט, כנס למעלית ותעלה לקומה המצוינת. האוכל יהיה שם. אנשים לא.

דלת המעלית נפתחה ומייד נפלנו על עמדה דיגיטלית, הזנו את כמות הסועדים ויצא פתק עם מספרנו בתור (665) ולצידו טווח זמנים 30-35 דקות. זהו. אנחנו משוחררים לרדת ולהתאחד שוב עם ההמון ברחוב בתנאי שנשוב בחלון הזמנים המצויין. התיצבנו חזרה בזמן. המחשב נתן לנו מספר שולחן וקומה. עלינו לקומה ומצאנו את השולחן. אין אנשים ואין עם מי לדבר. גם לא צריך. בדופן יש מסך אלקטרוני שני מסועים וחור. מהמסוע התחתון לקחנו מה שבא לנו, נוסע שם סושי כל הזמן. המסוע מעליו מביא דברים ספציפיים שהזמנו בקיר האלקטרוני ובחור מגיעות ״מתנות״. מין מיכלי פלסטיק קטנים עם שטויות קינדר סטייל שמגיעות לפי הגיון שלא הצלחתי לפענח.

בתום ההשתוללות הקולינרית נשארנו עם בטן נפוחה ושולחן מלא צלחות. עדיין לא ראינו איש ואני תהיתי מה קורה עכשיו. רמז מזוג יפניות מצחקקות בשולחן סמוך שראו אצלנו את פירמידת הצלחות גרם לנו להבין שיש חור קטן בצד השולחן. האכלנו את החור בצלחות אחת אחת והשולחן ספר, כתב תודה, ושלח אותנו לעמדת תשלום ביציאה.

שילמתי במכונה ומצאתי את עצמי בחוץ שוחה בזרם ההמון. מסתבר שבשביל לשרת כל כך הרבה אנשים צריך שלא יהיה אף אחד. יעילות יפנית בלי פשרות. אה והסושי היה מעולה. מה זה מעולה, אלוהי. אומנם בד׳צ לא היה לו אבל זה בדיוק החלק שעשה אותו אלוהי.